משה בדש: "היו צריכים לתת לי פרס ישראל" – בנובמבר 1992 הורה בית המשפט למס הכנסה לבטל את חובו של בדש. הוא ניצח, המערכת הפסידה

משה בדש היה רמי לוי הראשון: ברשת הסופרמרקטים שלו מכרו מנה סינית לשניים בפחות מעשרה שקלים, דג מלוח בשקל, סושי בחצי שקל ליחידה. הוא נקם בטומי לפיד כשקרא נקניקיה על שמו, וניסה להתחרות בבמבה באמצעות חטיף הבוטנים "סמבה" ואז התרסק בענק. כמעט 20 שנה אחרי, הוא עדיין מחכה לנקמה. ראיון

אייל דץ, http://www.mako.co.il/food-weekend/Article-2f687baf57fff41006.htm?fb_action_ids=1184741464885941&fb_action_types=og.likes&fb_ref=articleStatusBar

כשמשה בדש יושב בבית קפה הוא דואג לא להזמין שום דבר שקשור ל"הם". גם לבית שלו הוא לא מכניס אף מוצר שקשור ל"הם" ואין סיכוי שתתפסו את ילדיו או אפילו נכדיו אוכלים או שותים משהו שקשור ל"הם". בדש, לשעבר הבעלים של רשת המזון "פיקנטי", הוא הדוגמה המושלמת למשפט "זה שאתה פרנואיד לא אמר שלא רודפים אחריך". אי שם בניינטיז הכריז בדש מלחמה על יצרניות המזון והתחיל למכור סחורה מתחרה במחירים מגוחכים עד שהרגיז את "ההם". בסוף לטענתו הם תפסו אותו, חיסלו את אימפריית המזון שהוא בנה בעשר אצבעות והשאירו אותו רק עם החרם הקטן שלו והרצון לנקמה. הוא עצמו קורא לזה שכר ועונש. ומחכה.

בתחילת שנות התשעים התחלקה ישראל לשניים: אלו שקנו בפיקנטי ואלו שקנו בפיקנטי אבל התביישו להודות בזה. בדש שבר את שוק המזון, הקים עשרה סניפים עצומים בפריסה ארצית ומכר בזול: נקניקים, סלטים, פיצות, חטיפים, דגים, אוכל סיני, המבורגרים, לעזאזל, בשלב מסוים הוא אפילו מכר יצירות אמנות ותכשיטים. הכול בשליש מחיר משאר רשתות השיווק, או פחות. כולל דג מלוח בשקל. "קניתי חמישה מיליון דגים", הוא צוחק צחוק עצוב. "לייצר דג מלוח עלה לנו חצי שקל אז מכרנו בשקל. בשלב מסוים היו לי 15 עובדים רק באגף של הדג מלוח, איזה סירחון זה היה, יא אללה". בתקופת השיא שלו העסיק בדש 1,000 איש ונהנה ממחזור מכירות של מאות מיליוני שקלים בשנה. מספרים בלתי נתפסים לאותה תקופה.

שיטות השיווק שלו היו האגרסיביות ביותר שקיימות בשוק ("אנשים עד היום מצטטים את הג'ינגלים שלי ברדיו"). הוא היה הראשון בישראל שחילק קופונים ללקוחות שלו ומכר להם המבורגר בלחמנייה בשלושה שקלים בזמן שהם עושים קניות, הרבה לפני הנקניקייה של איקאה. הוא גייס את המקובל הרב כדורי שהעניק ברכות שהופיעו בעמודי הפרסום בעיתונים ואפילו הטיס אותו במסוק לפתיחת סניף של פיקנטי בצומת סגולה. כחלק ממערכת הפרסום שלו, הריץ בדש בבחירות 92' מפלגה בשם "פיקנטי" ושילב מודעות פרסום למוצרי בשר עם מודעות בחירות במשך חודש שלם – עד שוועדת הבחירות המרכזית עצרה אותו (פיקנטי קיבלה בסופו של דבר 3,750 קולות). כשמישהו פגע בו הוא דאג להחזיר פי שניים, אם זה באמצעות עיתון שהוא הוציא בחצי מיליון עותקים, באחד מ-11 הספרים שכתב, או בדרך מתוחכמת, כמו למשל לקרוא לנקניקיה על שמו.

 משה בדש. גרף 3,750 קולות. מפלגת פיקנטי, בחירות 92
משה בדש. גרף 3,750 קולות. מפלגת פיקנטי, בחירות 92

"בוא, אני אספק לך את הסיפור האמיתי על טומי לפיד והנקניקייה", הוא מכריז ונשען לאחור.

"הוזמנתי להתארח בפופוליטיקה ופניתי לחבר של לפיד, בכיר בידיעות אחרונות. הוא הונגרי, ההוא הונגרי, שניהם הלכו מאז לעולמם אז אפשר לספר. אמרתי להוא: או שלפיד ישאל אותי בשידור מה שירצה ואני אענה לו, או שישתוק בדיון הזה וייתן לשאר חברי הפאנל לדבר. לא על כל דבר הוא צריך לעשות מהומה.

למה עשיתי את זה? כי לפני כל ראיון הייתי מכין תיק על המראיין ואז יודע לתקוף אותו בחזרה. חזר אליי החבר ואמר לי: הוא לא ישאל כלום.

ואז אני מגיע לאולפן, ולפיד מתנפל עליי באגרסיביות. אני בכלל לא הייתי מוכן. הוא הפר הסכם והיה צריך לשלם על זה.

כבר בדרך מירושלים התקשרתי לגרפיקאי שלנו וביקשתי שיתחיל לעצב את המותג החדש שלנו – טומי לי! הנקניקייה ההונגרית השמנה!".

לפיד לא אהב את המחווה ותבע את בדש על סכום של מיליון שקלים. בסוף הגיעו השניים לפשרה. "אריה דרעי סיפר לי פעם שהרב עובדיה בכבודו ובעצמו החמיא לי ואמר: "בואנה, בדש הכניס לו, כל הכבוד!".

נהוג לחשוב שנקודת המפנה שממנה החלה התרסקות האימפריה קשורה להחלטה שלו לייצר חטיף בוטנים בשם "סמבה" שאמור היה לדחוק את הבמבה של אסם מהשוק שהיא עצמה המציאה. בדיעבד טוען בדש, הכול התחיל שלושה חודשים לפני שהוא ואסם התחילו לרקוד סמבה בבית המשפט: "עד אז מכרנו מוצרים של כולם, מאסם ועד יוניליבר, כולם עבדו איתנו. אסם התחילו לייצר עוגות הבית ולמכור גם דרכנו. ישבתי עם מנהל הסחר ומנהל המכירות שלהם ואמרתי להם: לא יכול להיות שברשתות אחרות ימכרו ביותר זול את עוגות הבית שלכם". ואז עשה את הצעד הבדשי המתבקש: שבר את השוק: "הם אמרו לי שהם מצטערים אבל אין להם אופציה אחרת. אמרתי להם בסדר, אין בעיה. תוך 30 יום יש עוגות הבית משלי, שאני מייצר. הקמתי קו לעוגות הבית וייצרתי 10,000 עוגות במשמרת. מכרנו אותם בשלושה שקלים לעוגה".

רגע לפני שמגיעים למלחמת העולם של בדש מפיקנטי נגד כל העולם, כדאי להתעכב קצת על הביוגרפיה של בדש האיש. הוא נולד ב-1954 (בן 61),  גדל יחד עם שלושת אחיו במעברה יד המעביר שלימים תהפוך לשכונת קריית שרת בתל אביב. את שירותו הצבאי עשה כקצין בתחום האספקה. כשהשתחרר טס לספרד וחזר משם עם תואר שני במנהל עסקים. הוא שכר מפעל בבני ברק והתחיל לייצר, יחד עם עוד ארבעה עובדים, אריזות קטנות של חומוס תעשייתי. יחד עם העובדים שלו התחיל לחלק את הסלטים שייצר בחינם, בפתח חנויות המזון הגדול, יחד עם דף שמסביר לציבור כמה באמת עולה לייצר סלט וכמה כסף מיותר הם משלמים ליצרנים הגדולים. הפרובוקציה הסתיימה לא אחת בקטטות עם פקחי עירייה שדרשו מאנשיו להסתלק מהמקום. הפרסום עשה לבדש טוב והוא התחיל לצבור לקוחות.

 "היום אני מבין שאין טעויות, יש יד מכוונת. משחקים באנשים כמו בובות". משה בדש. צילום: יונתן בלום
"היום אני מבין שאין טעויות, יש יד מכוונת. משחקים באנשים כמו בובות". משה בדש. צילום: יונתן בלום

כשחוזה השכירות של המפעל הסתיים, הציע לו בעל המקום, שהיה גם יצרן נקניקים, שותפות. בדש הסכים והתרחב מסלטים לנקניקים ומשם לתחומים נוספים בתעשיית המזון. בין השאר הקים קו ייצור לפיצריות ( 9.90 שקלים למגש) ואפילו רשת מסעדות סיניות – "פיקנסין" שמכרה אוכל שהוצג כאוכל סיני וכלל נתחי עוף מצופים שומשום, ירקות מאודים, אגרול ורוטב חמוץ־מתוק עשוי חומץ וסוכר וצבוע בצבע מאכל אדום. "יש לי מיומנות כזאת", מסביר בדש.

"אני יכול להעריך כמה עולה לייצר כל דבר כמעט. באותה תקופה כולם היו אוכלים במסעדות של אהרוני אבל כשמגיע החשבון היית מקבל הלם.

כמה כבר עולה לייצר אגרול?

התחלנו למכור מנה סינית שמספיקה לזוג ב-9.90 שקלים".

פיקנסין הנגישה את האוכל הסיני לקהל הישראלי הרחב ושברה שיאי מכירות.

בדש, נלהב מהתורים הארוכים בחנויות שלו, התחיל למכור גם סושי – חצי שקל ליחידה. הקהל השתולל מאושר והעתיד של תשלובת פיקנטי נראה ורוד מתמיד, הכול בזכות אותה "שיטת פיקנטי" – למד את השוק, בדוק מה עושים המתחרים, הוזל עלויות ומכור בכמויות גדולות. גם אם אחוזי הרווח נמוכים, נפח המכירות עושה את שלו.

ואם זה עובד עם אוכל, למה שלא יעבוד גם עם אמנות? הימים היו ימי העלייה הגדולה מברית המועצות ובדש זיהה פוטנציאל עסקי: "הגיעו אנשים שהם מלח הארץ אבל מסכנים. עובד אצלך אדם בשטיפת כלים, אתה שואל אותו, מה למדת? הוא אומר לך, הייתי צייר. ראיתי פוטנציאל גלום להעסיק אותם במקצוע האמיתי שלהם. נכון, בשכר של מנקה ולא של צייר אבל מה עדיף? שכרתי גלריה של 1,600 מטרים ועבדו אצלי, במשכורת, שמונים ציירים. מכל רשתות הטלוויזיה הגדולות בעולם הגיעו לצלם את זה ואז באו מערוץ 1 ועשו ממני צחוק. טענו שאני מכתיב לציירים לוחות זמנים, שזה כמו בתקופה של הסולטן. יא חתיכת זבלים, מה אתם מעדיפים, שהם יעבדו בניקיון? רק על זה היו צריכים לתת לי פרס ישראל. דרך אגב, בתקופה של יצחק שמיר חשבו להעניק לי פרס ישראל".

לכל אורך התקופה דאג בדש לעטוף עצמו בסממני עושר שהרימו לא מעט גבות: הוא החזיק מרצדס חדשה עם נהג ("הייתי הראשון בארץ עם נהג, זה חסך לי המון זמן"), טס במחלקה ראשונה והתהדר בשעון יוקרתי (תזכרו את השעון הזה). יש שראו בו אז רובין הוד שלוקח מהעשירים ונותן לעניים, אחרים טענו שהוא זיוף אחד גדול.

גם במס הכנסה החלו לשאול שאלות. הם הגישו נגדו כתב אישום על העלמת מס והוא בתגובה הכריז עליהם מלחמה: שכר חוקרים פרטיים שיאספו חומר על חוקרי מס הכנסה והחל לפרסם מודעות בעיתונים נגד "המערכת המושחתת".

בדש פרסם באותה תקופה שני ספרים בנושא: "העלוקות" שעסק בפקידי מס הכנסה ו"חריש עמוק" שעסק ביועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש. זאת היתה תחילתה של קריירה ספרותית ענפה. במשך השנים, תחת הוצאת הספרים שהקים "עם אובד", פרסם בדש 11 ספרים. חלקם עוסקים בעוולות השלטון, חלקם הם בכלל ספרי ילדים (שכללו כמובן פרסומות גלויות לפיקנטי), המפורסם שבהם הוא "השיטה" – כתב הגנה על חברו הטוב אריה דרעי.

בנובמבר 1992 הורה בית המשפט למס הכנסה לבטל את חובו של בדש. הוא ניצח, המערכת הפסידה.

בדש חגג, ועוד איך חגג. הוא פיזר ראיונות ניצחון בתקשורת והבטיח שמעתה הוא ייצג את המסכנים שאין להם כוח כמו שלו להילחם במס הכנסה.

בתחילת 1997 הכריזה פיקנטי באמצעות מודעות בעיתונים על חטיף חדש דמוי במבה, "סמבה". מאחורי החטיף עמד מהלך עסקי חוקי אך מסריח: בדש שכר את שירותיו של עובד לשעבר של אסם, שעבד בפס הייצור של במבה, ופוטר לאחר שהואשם כי גנב תירס. "אין סודות בשוק המזון, תאמין לי. לייצר במבה זה דבר לא דבר מתוחכם, זה מוצר טיפשי. וחוץ מזה, זאת תחרות בריאה. אם אני הולך ומקים עכשיו אתר יותר טוב ממאקו, אתה לא תמציא סיפורים עלי נכון, אתה תנסה להתחרות בי בדרך הטובה ביותר".

"סמבה" יצא לשוק ואסם מיהרה להוציא צו מניעה נגד פיקנטי שאסר לשווק את את החטיף החדש בשם הזה.

"השופט הציע פשרה וזרק לאוויר: 'תקראו לזה מקרנה או משהו כזה'. החלטתי לקרוא לזה מקרנה. למה לא?".

אל מול שקית במבה של אסם שעלתה 4 שקלים שיווק בדש את המקרנה שעלתה שקל וחצי. לטענתו, מכר בחודשים אפריל-מאי-יוני כ-2.5 מיליון שקיות מקרנה בכל חודש.

הציבור מצטרף למאבק בקרטל המזון
הציבור מצטרף למאבק בקרטל המזון

באותה תקופה החלו להסתובב בשוק המזון שמועות לפיהם פיקנטי נמצאת על סף פשיטת רגל. "יום אחד, באמצע הלילה, אני מקבל טלפון מהבנק", משחזר בדש. "החזרנו לך צ'קים על שני מיליון שקלים. איך זה קרה? למה בשעה הזאת? אומרים לי 'שמע, יש לך נכס ששימש לביטחון, החלטנו שהוא לא טוב לביטחון והמסגרת ירדה לאפס'. ניסיתי להתווכח אבל אמרו לי שזאת הוראה מההנהלה המרכזית. באותו יום ביצעתי העברה בנקאית ופתרתי את זה אבל השמועות רק הלכו והתרבו".

בזאת אחר זאת הפסיקו יצרניות המזון לספק סחורה לפיקנטי. הסופרמרקטים של בדש נשארו עם מוצרי פיקנטי בלבד ונראו מדוללים ועצובים מאוד. הקונים הפסיקו להגיע אבל בדש לא התייאש. הוא הקדים צ'קים לספקים, גם כשאלו הפסיקו לספק סחורה. הוא מכר נכסים והזרים בעצמו כסף לקופת החברה אבל שום דבר לא עזר. גם לא הודעה של רשמית של הבנק לפיה מעולם לא חזר אף צ'ק של פיקנטי. ב-2 בספטמבר הוצתו משרדי החברה בראשון לציון והתכולה, לרבות ספרי החשבונות עלתה באש. יד אלוהים או יד מכוונת? בדש עצמו טען שהוא הניזוק הגדול מהשריפה. לטענתו האש כילתה אלפי הוכחות משפטיות נגד יצרנים שהפסיקו את האספקה לפיקנטי למרות שזאת המשיכה לשלם להם. "בהתחלה אתה חושב שזאת טעות. אתה לא מעכל שהיצרן ההוא יחבור להוא ויחד עם הבנק הם כולם ילכו נגדך. אחרי כמה זמן אתה אומר לעצמך: 'אוקיי, יש כאן יותר מדי טעויות. היום אני מבין שאין טעויות, יש יד מכוונת. משחקים באנשים כמו בובות. זה נראה מטורף אבל זה אמיתי".

פרנואיד או פרנואיד שבאמת רודפים אחריו? בעיתון "הארץ" בדקו את טענותיו של בדש ופנו ליצרניות המזון שהפסיקו לספק סחורה לפיקנטי באמצע יולי 97' בניסיון להבין מדוע. כולם סירבו להגיב או שהתחמקו מתשובה ישירה. רק אסם, באמצעות עו"ד מאיר שריקי טענה אז שבדש היה נוהג לגנוב ימי אשראי באמצעות זחילה. לטענתם הוא הפקיע במצטבר כ-220 ימי אשראי. "זה שבדש קושר את הפסקת האספקה בתחרות שלו כביכול עם במבה – זו פשוט עלילה. ניסיון לשים על הראש שלנו את הצרות שלו. אילו זה היה ככה, למה לא הפסקנו לו את האספקה בפברואר כשהוא הופיע עם הסמבה שלו? למה לא הפסקנו לא את האספקה כשהוא השמיץ אותנו במודעות שלו, ערף שם חידון ושאל: מי זאת החברה שמוכרת לוקשים ושמה לא גמבה? אתה יודע כמה במבה מכרנו בחודשים שהוא מדבר עליהם? מאות מיליוני שקיות!". פנינו לאסם לקבלת תגובה מחודשת, אך היא טרם נתקבלה. "מדינת ישראל צריכה להקים מאה סניפים של סופרמרקטים בכל רחבי הארץ". בדש צילום: יונתן בלום

"מדינת ישראל צריכה להקים מאה סניפים של סופרמרקטים בכל רחבי הארץ". בדש
צילום: יונתן בלום

"תביעה זו, מלבד היותה כתב תביעה משפטי רגיל שתכליתו כלכלית, מקפלת בין שורותיה כתב אישום מוסרי כנגד הספקים המעורבים בקרטל המזון, וכנגד הרשויות והגופים, הממסדיים והחוץ-ממסדיים, שהיו אמורים לרסן את ההתאגדות הקרטליסטית שהובילה להתמוטטות החברות הצלבניות – החברות אשר שיווקו את מוצרי "פיקנטי". (מתוך כתב התביעה של משה בדש).

אחרי שהפסיד את כל עסקיו, מה עשה בדש?

א. שינה את שמן של החברות שהפעילו את חנויות פיקנטי ל"צלבניות" והכריז מלחמת צלב נגד הקרטל ( ואף קיבל לכך הכשר מנכדו של הרב כדורי);

ב. הקים עיתון בשם "קשר השתיקה" וחילק אותו בחינם במאות אלפי עותקים;

ג. פרסם ספר בשם "פושעי הקטל";

ד. כל התשובות נכונות.

בדש יצא למסע צלב נגד אלו שהאשים בנפילתו. את העיתון החודשי שלו "קשר השתיקה" הוא הפך לזרוע סגירת חשבונות עם כל מי שלטענתו ידע ושתק. העיתון כלל מדור של "מכתבים למערכת" (שהילל את בדש וקרא לו לחזור) ואילו מדור הרכילות "ציפורע" כלל אייטמים כמו "אחד שיצא מהארון, איש תקשורת מפורסם, מסתובב עם כלב שעל פי המקורות של ציפורע  משמש לתקשורתן כוויברטור חי". גם היום בדש לא מתחרט על ההשתלחויות מאותה תקופה. "האנשים צריכים ללמוד שאין הפקרות, חשבונות תמיד נסגרים. כמו טומי לפיד – לא היתה לי ברירה. אתה מתלונן במשטרה, הם לא מגיבים. אתה מתלונן אצל הממונה על ההגבלים – כלום. כל נושאי המשרה שתקו, מדינת ישראל שתקה. אתה רואה את הדברים האלו כאזרח אתה צריך לפחד".

משה בדש העלוקות
משה בדש העלוקות
 "במחאה הבאה אנשים ישחטו אחד את השני ברחובות". בדש צילום: יונתן בלום
"במחאה הבאה אנשים ישחטו אחד את השני ברחובות". בדש
צילום: יונתן בלום

לזכותו של בדש יאמר שבמהלך אותה תקופה, הוא דיבר שוב ושוב על עיוותים בשוק המזון ובכלכלה הישראלית שרק שנים אחר כך ייכנסו לז'רגון של הציבור הרחב. כך לדוגמה טען בראיון ל"הארץ" בשנת 97 כי "לרשתות הגדולות אני לא יכול להיכנס, כי יש חוקי משחק שמונעים תחרות. היצרנים נותנים בונוסים לרשת על מכירות מעל לכמות מסוימת… מי שמקבל את הבונוסים זה כמובן הרשת ולא הצרכן". בראיון אחר צוטט בדש אומר: "הם נפגשים בימי שישי לצ'ולנט. עשר-עשרים משפחות שמנהלות את המדינה, ושם אפשר לחתוך עניינים תוך כדי בילוי, למזג אינטרסים".

לכל אורך התקופה הזאת, למרות המאבק שלו במערכת ובשיטה, המשיך בדש להחזיק בקשרים בצמרת השלטון, בעיקר עם פוליטיקאים מש"ס ומהליכוד, כמו גם אביגדור ליברמן. בחצרו של הרב הכדורי הוא היה בן בית. "הרב כדורי הוציא אגרת לביבי נתניהו – בקשה לסייע לי. הוא כתב שם שאם נתניהו לא יסייע לי יבוא צער לו ולבית ישראל. כמה חודשיים אחר כך החלה הנפילה של נתניהו בסקרים והוא הפסיד את הבחירות". נתניהו הפסיד אבל לבדש זה לא עזר. ראש הממשלה החדש אהוד ברק סירב לסייע לו. בדש נאלץ לבלוע את העלבון וירד למחתרת.

נובמבר 2003. גבירותיי ורבותיי: מהפך. "יום חגו של משה בדש" בישרה הכותרת במוסף ממון. "בדש צדק". הסיבה? הודעתו של שר התעשייה והמסחר דאז, אהוד אולמרט לפיה הנחה את הדרג המקצועי להטיל פיקוח מחירים על מוצרים המשווקים על ידי מונופולים, ודו"ח חריף במיוחד שהוציא בחודש יוני הממונה על ההגבלים העסקיים, דרור שטרום, כנגד יחסי הגומלין בין אותם מונופולים לרשתות השיווק, אחרי שנים שבהם כונה משוגע והזוי קיבל בדש אישור רשמי מהמדינה לטענות שהשמיע מתחילת שנות התשעים. בדש הנרגש החל לתכנן את מסע ההשתלטות המחודש שלו על שוק המזון. הוא שקד יחד עם כמה חברי כנסת, על הכנת הצעת חוק שתכונה "חוק פיקנטי", במסגרתה יקבל כל עסק שהוכח שנפגע מפעילות קרטל סיוע לשיקומו ממרכז ההשקעות של המדינה והגיש תביעה אזרחית בהיקף של מיליארדי שקלים כנגד כל מי שהוא מכנה חברות הקרטל. במקביל, הוא הכין תוכנית עסקית חדשה לרשת חנויות חדשה.

עטיפת הספר שעוסק ביועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש
עטיפת הספר שעוסק ביועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש

לדאבונו, אף אחד מהמהלכים לא התרומם. חברי הכנסת נעלמו, השותפים העסקיים העתידיים שלו חששו מהשלכות ונעלמו, ו-2009 דחה בית המשפט את התביעה שלו וחייב אותו בתשלום הוצאות בסך 7,000 שקלים לכל אחת מ-29 חברות המזון אותן תבע. מאותה תביעה זכורה בעיקר בקשתו של בדש לפטור מתשלום האגרה שעמדה על סכום דמיוני של 25 מיליון דולר. השופט רון סוקול דחה בקשתו, וקבע: "מר בדש ענד במהלך הדיון שעון יד שעלותו, על-פי גרסתו, כ-7000 דולר והשתמש בעט שעלותו כ-500 דולר. זוהי אינה התנהגות סבירה של מי שסמוך 3 שנים על שולחנם של ידידים ומכרים ומתקיים מתרומות". אגרה זו מעולם לא שולמה.

ביוני 2011 פרצה בישראל מחאת הקוטג'. את המחאה הזאת בדש ראה מהטלוויזיה ולא התרגש. לטענתו, הניתוב של הזעם לעבר מוצר אחד וההוזלה שלו בעקבותיה, היא מהלך יזום של היצרנית. "באותה תקופה כתבו על מיליון מוצרים שהם יקרים ואז בא הבחור הזה מבני ברק והצביע על הקוטג' וכולם רצו כמו עדר אל הקוטג'".

הבחור הזה, איציק אלרוב, מייעץ היום לחבר שלך אריה דרעי. לא נראה לך שאתה שוב גולש למחוזות הקונספירציה?

"אתה תמים, אתה לא מבין את התחבולות שהחברות האלו משתמשות בהם. הדוגמה הטובה ביותר היא מה שקרה עכשיו עם היינץ. איזו עזות מצח זה לבוא לחברה שהמציאה את הקטשופ, לטעון שהיא לא עומדת בתקן שאסם התאימה לעצמה ולדרוש ממנה לשנות את השם? זה מראה לך איך הם יושבים ובמקום לחשוב איך להוזיל מחירים הם חושבים איך לעשוק את הציבור. ומשרד הבריאות ומכון התקנים נותנים להם יד".

 "היו לי 15 עובדים רק באגף של הדג מלוח, איזה סירחון זה היה". בדש צילום: יונתן בלום
"היו לי 15 עובדים רק באגף של הדג מלוח, איזה סירחון זה היה". בדש
צילום: יונתן בלום

מחאת הקוטג' לא ריגשה אותו אבל ההתפרצות של המחאה החברתית, חודש אחרי, הפכה את המסרים שהוא ניסה להפיץ באגרסיביות כל כך לשיחת סלון בכל בית. "כשאני כתבתי קרטל, ריכוזיות, בעלויות צולבות, אלו היו מילים שלא היו שגורות כאן. אנשים במחאה הרגישו שדופקים אותם אבל עשו הפרד ומשול כמו שתמיד יודעים לעשות כאן בארץ. להוא קראו שמאלני, להיא מפונקת. ככה הרגו את המחאה".

מהמחאה יצא גם רמי לוי שעושה היום משה בדש לשוק הישראלי.

"אני מפרגן לרמי לוי, כל הכבוד לו, גם על הדלקת המשואה. אבל רמי לוי סייע להרוג את המחאה. הוא שובר שביתה במובן הזה. מסתכלים על רמי לוי ואומרים: הנה, מה אתם רוצים? המחיר ירד לחמש. אבל גם חמש זה יקר וגם ארבע. תמיד תשווה את זה לחוץ לארץ. בגלל רמי לוי באו ואמרו היצרנים הם מאה אחוז, העושקים זה רשתות השיווק, הנה תראו איך רמי לוי בלם אותם. אני מעריך שתהיה הבשלה של מחאה חברתית נוספת אבל הפעם אנשים ישחטו אחד את השני ברחובות". בעקבות המחאה החברתית חידש בדש את תביעתו נגד הקרטל. הוא טען כי "ישנו קשר ישיר בין הקרטל נגד פיקנטי ובין ריכוזיות שוק המזון וזוועת המחירים שהוציאה המון עם לרחוב ב-2011". לטענתו, "כתוצאה מחיסול פיקנטי התרחבה מאוד הריכוזיות במשק".

בדומה לברק, ההוא שבזמנו סירב לסייע לו, גם בדש יושב על הגדר ומחכה שיקראו לו. אפילו אם הוא לא מודה בכך. כיום הוא לא מעורב יותר בעסקים בישראל, במקום זאת הוא שותף בחברה אמריקאית שעובדת על פיתוח פטנט בתחום הרפואה. הוא מתגורר בסביון, סבא לשלושה. לדבריו, הוא עייף ממאבקים חברתיים. "כואב לי על האנשים אז אני משתדל לא לראות. כואב לי על האנשים, יש כאן 800 אלף איש שהם כמו עבדים". כלפי חוץ בדש מפגין ייאוש והרמת ידיים אולם ברשתות החברתיות המאבק של פיקנטי חי וקיים.

ברחבי האינטרנט מפוזרים כמה וכמה בלוגים ואתרים שמהללים את בדש ומאבקו ומתנגחים ישירות באנשים שקשורים ישירות או בעקיפין ל"קרטל".

גם בפייסבוק קיימים כמה פרופילים, חלקם פיקטיביים, המקדישים את מרצם למאבק. שלא לדבר על כמויות הטוקבקים המתייחסות לפיקנטי ולבדש, חלקם לעיתים עם קשר קלוש למושא הכתבה עצמה. בדש מכחיש קשר ישיר אליהם אבל טוען שהוא בהחלט מעביר להם חומרים ועדכונים שקשורים לנושא.

משה בדש השיטה
משה בדש השיטה

ויש לו גם תוכנית מהפכנית להורדת מחירי המזון בישראל בחצי מחיר. לטענתו, נתניהו ושותפיו לא באמת מעוניינים להוריד את המחירים מכיוון שהם חוששים בירידה בהכנסות המדינה ממיסים. הדרך היחידה לדבריו היא להקים רשת שתתחרה ביצרניות המזון וברשתות השיווק. "מדינת ישראל, במקום לתת כסף לטרכטנברג ולכל מיני ועדות ופקידים, צריכה להקים, בעצמה או באמצעות מישהו אחר, מאה סניפים של סופרמרקטים בכל רחבי הארץ. ככה, ביום אחד. אתה רוצה להוזיל את המוצרים? תייצר בעצמך ותייבא. אני רציתי להקים בזמנו שני מפעלים, בקריית גת ובצפון ולפתוח מאה סניפים ביום אחד. זה נשמע דמיוני אבל זה הפתרון היחיד".

נו, אז מה הבעיה, יש לך חבר במשרד הכלכלה לא?

"יש לי דלת פתוחה כמעט לכל השרים אבל יש הבדל בין דלת פתוחה לבין ביצוע. הדרך היא נורא פשוטה, מזון בעולם הוא זול. לפי הדרך שלי אתה מוזיל בחצי מחיר את כל המוצרים. תן לי שלושים יום וזה קורה, כמו שעשיתי לאסם עם עוגות הבית".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s